קיים פער בין החוויה והיכולת לתמלל אותה.מעסיק אותנו בטיפול – איך מטופלים מדברים איתנו על החוויות שלהם? איך החוויה שמתרחשת בין המטפל למטופל כשהיא מקבלת המשגות? המוסיקה ממענת להיות מתומללת - המוסיקה כמו המושג המופשט של 'חוויה' מתרחש בכל מיני רבדים ובניסיון שלנו להכניס אותה לקטגוריזציה – מצמצם אותה. המשוררים מנסים לתמלל חוויה. מה קורה במימד הקול? מה מוסיף לנו למימד שהיה לנו קודם? איך נבחן את הדואט בין המטפל למטופל? איך ישמע שחזור של הקול המופנם?
מה המנגנונים שלנו כמאזינים שמזהים ומזדהים?
"העברה נגדית צלילית" – לשמע צלילים שמוכרים לנו. צוקר' מתייחס לכך שהמוסיקה מספרת לנו סיפורים של איכויות ולא של נרטיבים דסקורסיבים. הוא מדבר על דינאמיקות של רגש, ולכן מדבר אלינו כי אנו מכירים אותם. תנודות אלו מוכרות לנו מהחיים. תנועה אפקטיבית שאנו יכולים להזדהות איתה ולהגיב אליה גם אם איננו מוסיקאים.
רג'ינה פאלי - מדברת על המימד הלא מילולי. מדברת על הביטויים הנוספים של הגוף המתקשרים אך מוסיפה ואומרת: 1)הקשבה- כל מה שקורה במימד הלא מילולי מתרחש במימד תודעה אחר מהמימד הלשוני. בו בזמן שיש שיחה, מדברים על קודים מובחנים והדבר מתרחש בו זמנית קימת תודעה פרה-רפלקסיבית = תודעה לא מודעת, לא כזו שמשתמשים בה בשפה, אך היא אינה הלא מודע, זו שפה שמדברת בפני עצמה.
2)היא מתיחסת להפעלה הדדית, ברמה הלא מילולית הזו – ה"איך שאומר" פועל עלינו ומפעיל אותנו בהתאם כדואט. המוסיקה שהיתה בשעה הטיפולית.
צוקרקנדל, כמו אנזיה מדברים על "מעטפת השמע", הוא מדבר על חווית הסראונד – שמקיף ועוטף – לפעמים מיטיב ולעיתים מתקיף.
המרחב האודיטורי הכופה, כמו ב"הזדהות השלכתית"- ישנה כפיה מהלא מודע. חוויה חמקמקה, אשר יש בה מימד התמזגותי יותר מאשר במימד החזותי. למרות זאת המושג עצמו , עושה שימוש המטפורה חזותית.
איך בפועל קורה משהו התמזגותי כשאנו פועלים כמשהו אחר- סוג של כפיה. נראה שמתרחש מהלך הנע - בין פיתוי לחיים (לפלאנש, שיטרית) ועד לכפיה מחסלת ("השסע בין הקול למילה" אמיר).
אוגדן במאמרו "המוסיקה של מה שמתרחש"- עושה ניסיון לקרא מה מסתר מעבר למילים ולסימבולים או מתחת לדיווח של המטופל על חלום או אירועי היום יום. בנוסף, הוא מתכוון להקשיב לצליל ולהרגיש "מה הולך. דבר זה חותר לאפיין רמות של הסטינג האנליטי במשמעות של התכוונות האנליטיקאי לחווית הרוורי שלו עצמו.
